המודל הקינטי

המודל הקינטי

מאת יואב ליטבק

רציונל המודל הקינטי מסתמך  על תובנות שמעניקה לנו המהפכה הדיגיטלית על הדרך שבה נבנית מערכת מאפס, ממבנים פשוטים הבנויים מיחידות המתחברים למבנים פשוטים אחרים ויוצרים מבנים מורכבים יותר ויותר, המתחברים למבנים מורכבים, עד ליצירת יישום החובר ליישומים אחרים, עד כדי יצירת עולם שלם.

היא מלמדת אותנו על ההכרחיות של העקביות, אותם הכללים פועלים בכל רמות היישום ושהדרך לרדת לצפונותיו של קוד היישום היא תמיד מלמעלה למטה, מהפשוט למורכב יותר, הדרך ההפוכה, מלמעלה למטה מביאה אותנו מהמורכב מאוד למסובך, עד שרמת הסיבוך הופכת לכאוטית.

המודל הקינטי בנוי לכן במבט מלמטה למעלה, כאשר הנקודה הנמוכה היא היחידה הבלתי מתחלקת

החלקיק היסודי, האטום של דמוקריטוס, המונדה של לייבניץ והגוף היסודי של המודל הקינטי

בתחילת חיבורו על המונדות (היחידות) בונה לייבניץ את התשתית הרעיונית להכרחיות של קיום חומר פשוט המרכיב את המורכבים אבל הוא עצמו איננו מורכב ולכן לא ניתן לחלוקה.

היא נכונה לגלגולים השונים של הרעיון: האטום של דמוקריטוס, המונדה של לייבניץ עצמו, החלקיק היסודי של הפיזיקה העכשווית, הגוף היסודי של המודל הקינטי, וכל יתר גלגוליו בתרבויות השונות.

המונדה של לייבניץ איננה מתוארת כאובייקט פיזיקלי, חיבורו הוא תאולוגי ולא מדעי, הישות הבלתי מתחלקת בכל המקרים היה חלק בדיון על הישות האלוהית.

גם האטום  היה חלק מדיון טרנסצנדנטלי, אך מטרתו לא הייתה להסביר את דרך הפעולה האלוהית, אלא לשלול את קיום האלוהות ודאוס אקס מכינה, התופעה שאין לה ולא זקוקה לסיבה רציונלית, נמנעה מדמוקריטוס וחבריו, שהיו זקוקים לתשתית רעיונית מבוססת על החומר כפי שנתפס על ידי החושים. לכן האטום מתואר כאובייקט פיזיקלי, התופס מקום במרחב, והכוח המניע את האטומים והגורם להיווצרות לתופעות השונות של המציאות היא התנועה, האטומים הם גם זהים בתכונותיהם, אחרת הערבוב האקראי של אטומים בעלי תכונות שונות היה מונע את הקיום של תופעות החוזרות על עצמם: חומרים והתנהגות של גופים. הגאומטריה יוצרת את המגוון בטבע ולא התכונות.

כאשר דלטון ייחס את המונח אטום ליסודות הכימיים, סתר לכאורה את התאוריה של דמוקריטוס וחבריו בכך שראה את מקור השונות בטבע בשונות של האטומים, אך במהרה הוכח שהיסודות הכימיים לא רק שניתנים לפירוק, אלא שהמרכיבים הם זהים בכל היסודות והגאומטריה היא הקובעת את התכונות השונות. גילוי מרכיביו של היסודות הכימיים הוליד את הרעיון של החלקיק היסודי, הפעם לא מתוך דיון טרנסצנדנטלי אלא תוך כדי חקר מדעי מודרני, אך באופן פרדוקסלי החלקיק היסודי, שבהמשך התמזג עם תורת הקוונטים איננו אחיד, הוא נושא את האנרגיה, וכל תופעה אנרגטית (פוטון, אלקטרון, כבידה, מסה, וכו') נשאת על גבי חלקיק מסוג שונה.

הפיזיקה קוונטית מקבלת את אמירתו של שטייגליץ בחיבור על המונדות, שבאובייקט יסודי אין התרחשות פנימית ושאין דרך לצפות לתוכו, כך שכל מה שפיזיקאים יכולים לחקור הן העוצמות של האנרגיה  ומהירויות, לכן אין מקום לתשתית רעיונית במכניקת הקוונטים. החלקיק איננו מוגדר כאובייקט פיזיקלי של ממש. הוא נמצא במקום מוגדר במרחב אך איננו מוגדר כגוף, לרוב נמצא במקום אך איננו תופס מקום.

המדע הניסוי עוסק בתופעות, והתקדמות כלי המחקר מזמנת למדענים מפגש עם תופעות חדשות בתחום "הדברים הקטנים", של יחידת פלאנק. אם התצפית מצביעה על מסה או לא, יגדיר את אופי הפיזיקלי של החלקיק החדש.

החלקיק האלמנטרי נושא אנרגיה, וזה מאפשר לכאורה את השונות בתכונות שלהם, יחסי הגומלין בין אנרגיות שונות מאפשרות את הסידור של התופעות השונות בצורה עקבית. אין תנועה פנימית, לכן מהירות האור נתפסת כמהירות האפשרית הגדולה ביקום, גם אם זה מחייב לשלול את האופי הגלי של הקוונט כמסלול, וקבלת הסופרפוזיציה כמציאות פיזיקלי, ולא כמגבלה של המכשירים.

 המודל הקינטי

המודל הקינטי מציע הסבר של התופעות הפיזיקליות כתולדה של האינטראקציה של גופים יסודיים  (חלקיקים אלמנטריים), המורכבים רק מעצמם והנמצאים בתנועה וצפיפות רבה. אין במודל הקינטי תופעות שאינם קשורות לתנועה של גופים. הוא מאמץ את עיקרי התפיסה האטומיזתית, את האופי הגופי של הגוף היסודי ואת התנועה כמשתנה היחיד ומשותף לכולם וכמחולל של תופעות הטבע, אבל לא את המרחב הריק האין סופי שבו הפיזור של הגופים היסודיים היה מונע את התקבצותם למבנים. בהסתמך על התצפיות האסטרונומיות המראות שגלקסיות נמצאות באותו זמן אבסולוטי בשלבים שונים של התהוות, שמעשה הבריאה הוא תהליכי, ומתרחש כל הזמן.

המודל הקינטי רואה במערכות מידע הדמיה מושלמת של היקום. הביט הוא היחידה, וכל הביטים זהים בכל, פרט למיקומם. ניסיון להסביר את המערכת כמורכבת מביטים ייעודיים, ביטים גרפיים, קוליים, מספריים, או ביטים ייעודיים להוראות מחשב, או חישובים, וכו' יחשוף בקלות את הכורח באחידותם.

המבנה היסודי, הבייט במערכות מידע, המורכב תמיד מאותו מספר ביטים, שהוא פונקציה של הטכנולוגיה, נשמר בכל רמות המורכבות של המבנה של המערכת, ללא קשר לאופי המופע שלו. רמת המורכבות של יישומים היא אין סופית, כל זה מתקיים ע"י שימוש בלוגיקה בינרי, ובמעבד המרכזי ישנם כחמש מאות הוראות מחשב, כאשר חלק גדול מהם הם לצורך אופטימיזציה.

היחידה היא גוף מלא, בגלל שאם המצב של אובייקט פיזיקלי מבטא את שיקול מצבם של כל מרכיביו, מן הדין שהמרכיבים, היחידות, או הגוף היסודי על פי המודל הקינטי, יהיו גופים. הוא המרחב ותכונה שלו היא התנועה, והריק שבו הוא נע מתקיים על ידי תנועתו. בהיותו גוף חוקי התנועה תקפות לגביו, והם ביסוד מערכת העפלה של הטבע.

התנועה היא מערך של כיוונים, וסך כל המהירויות של הכיוונים לא יכולה להשתנות בגלל חוק ההדדיות של ניוטון. המהירות הזאת על פי המודל הקינטי היא גדולה הרבה יותר מהמהירויות המדידות בתקופתנו, והיא קרובה יותר ל-c2 מאשר ל-c וגודל הגוף היסודי קטן באותו יחס מהחלקיקים תת-אטומים הנתפסים כחלקיקים יסודיים.

התנועה מתרחשת בתוך הגוף, לכן המודל הקינטי כופר בדעה שדבר לא קורה בתוך הגוף היסודי, באותה מידה ששינוי הערך בביט היא התרחשות פנימית. ההתרחשות הקינטי היא תמיד תאוצה ועל פי המודל הקינטי התנע הזוויתי לא רק מגדיל את מסת המנוחה של הגופים, אלא הוא מחולל את המסה עצמה, ולא רק ש"לא ניתן להבדיל בין תנועה בתאוצה קבועה לבין תנועה בשדה כבידה" (איינשטיין בתאוריית היחסות הכללית) אלא שהיא המסה עצמה, המתקיימת על ידי מבנים המסתובבים סביב עצמם והמרכיבים את החומר.

הגוף היסודי מעניק למורכבים את התנועה, מצבו הפיזיקלי ומסתו, שנוצרת בו כאשר הכיוונים שבתנועתו עוברים הסטה, תופעה שאנחנו מזהים כתאוצה. את האופי האלקטרומגנטי שלו החומר מקבל מהמבנה היסודי, המסתובב סביב עצמו. במודל הקינטי האנרגיה הנפלטת (קרינה) היא שדה שנוצר מתנועה של גופים יסודיים, בין אם הם לא צמודים בהכרח לאחרים) שדה מגנטי), ובין אם הם חלק של מבנים (אנרגיה קוונטית).

המבנה היסודי האלקטרומגנטי

מבנה אלקטרומגנטי הוא דו קוטבי, כאשר שני מבנים ידחו אם נקרב אותם כך שצפון של אחד יהיה מופנה אל צפון של השני, או דרום מול דרום, זאת אומרת כאשר נהפוך את כיוונם, ולהמשך זה לזה כאשר יהיו באותו כיוון, גוף הסב על צירו הקטבים נעים בתנועת מראה זה ביחס לזה, וזה המצב המבוקש במבנה אלקטרומגנטי. אם נתייחס אל הזרימה המגנטי כסחרור של גופים יסודיים נקבל את התיאור הקינטי שלו.

היווצרות המבנה האלקטרומגנטי היסודי

גוף יסודי המסתובב סביב צירו בעקבות התנגשות חלקית (אלסטית) עם גוף אחר, בסביבה דחוסה של גופים אחרים, כאשר התנועה הסיבובית מעניקה לו מסה שלא הייתה קיימת קודם, יוצר תנועה ערבול סביבו. גבול תנועת המערבולת בסביבת הגופים היסודיים פועל כדפנות היוצרות את פרדוקס "עלי התה בספל" המתרכזים במרכז כאשר בוחשים בכוס, על אף הכוחות הצנטריפוגלית, הגורמות לגופיפים המסתחררים והנעים במהירות יחסית נמוכה לעין הסערה, להיצמד לגרעין וליצור מבנה גופי, בו כל החלקים צמודים, ויוצרים אובייקט שתכונותיו הפיזיקליות הם השיקול של התכונות כל מרכיביו (גוף צפיד או קשיח). הוא יגדל וגם המהירות ההיקפית שלו. מהירות זאת היא הקובעת את אחידות ממדי הגרעין של המבנה יסודי.

הגופיפים הבאים אתו במגע נדחפים בתנועה מעגלית מקוטב אל קוטב בגלל שהקטבים מסתובבים ביחס לגופיפים בכיוונים מנוגדים, אחד בכיוון השעון והשני נגד כיוון השעון, והם ינועו הלוך בשוב בין הקטבים. ואלה שתי התצורות המתקיימות במבנים היסודיים, הגרעין המוצק, הגופי, שמהווה את מרבית המסה ביקום, והשדה שבו הגופיפים נעים זה בעקבות זה בשיירה, זרימה שאנחנו מזהים כשדה מגנטי, המהווה את מרב המרחב. והם גם שני מצבי הצבירה היסודיים.

המחרוזת האלקטרומגנטית של המודל הקינטי

בגלל שהקוטביות בא למבנה היסודי מתנועתו הסיבובית הוא ישאף להתחבר למבנים יסודיים אחרים כאשר הקוטב הפוך מופנה כלפיו, ולהידחות כאשר הקוטף הקרוב יהיה בכיוון זהה לשלו, זאת אומרת כאשר באותו כיוון. כמובן שהתופעה הזאת לא קשורה לגודל המבנה, כפי שהוכח לא מעט פעמים.

כאשר שני מבנים חוברים זה לזה הזרימות של גופים יסודיים סביבם מתאחדים, מכיוון שאיחוד זה כרוך בהגדלת קוטר המעגל שהם נעים בתוכו זה מניח שמהירות הסיבוב של המבנים המאוחדים תגדל. מה שאומר שעל פי המודל הקינטי חיבור אלקטרומגנטי יוצר טעינה וניתוק פריקה. הטעינה איננה חיובית או שלילית, אלא רק מהירות סיבוב עודפת, הפריקה היא כן חיובית או שלילית לפי הקוטב שבו מתרחשת.

ההתמזגות של הזרימות המגנטיות מניחה סחיפה, נוח להניח שכוח הריק שאיינשטיין שיער שאולי קיים מעורב בסחיפה, אך כוח הריק הזה מניח משיכה, שטרם נצפתה, לכן המודל הקינטי מעדיף לייחס את ההתלכדות של הזרמים המגנטיים לפעולות המכניות שנוצרות במפגש בין הזרמים, והשפעתן על הסיבוב של הגרעין של המבנה, כפי שמוסבר בעיקרון האופטימי.

העיקרון האופטימי

כושרם של המבנים היסודיים להגביר את מהירות סיבובם היא היסוד של צבירת האנרגיה, תופעה זאת יכולה להסביר את התופעה של שחרור אנרגיה בעת התפרקות הקשרים המולקולריים, המתרחשים בקצה של ההתפתחות המבנים ביקום. הדרך שבה המבנים היסודיים מווסתים את מהירותם בזמן ההתחברות היא נקודת המבחן של המודל הקינטי. הוויסות הזה מניח את היסוד התנהגות האוטומטית בטבע. התנהגות שאנחנו מכירים בעיקר ממערכות ביולוגיות, המודל הקינטי בא לטעון שהכושר הזה של הטבע מקורו של הכושר של המבנים היסודיים לשנות את מהירותם סביב צירם, המוביל לוויסות רמת האנרגיה ועוצמת החיבור המולקולרי. זה העיקרון האופטימי של המודל הקינטי, הטוען שבמידה שחוסר האיזון של מערכת (אנטרופיה במובן של אי סדר ע"פ ההבחנה של בולצמן) גדל, גם השינויים בתוכה יגדלו, וכמה שיקטן גם השינויים יהיו פחות תקופים, כך שבהעדר כוחות מערעריםרוב הסיכויים הםלטובת הדיסאנטרופיה. כך שבפרפרזה למקסוול ניתן להגיד שבמערכת פתוחה האנטרופיה תיטה לקטון.

הג'ירוסקופ, החוזר אוטומטי למצב שצירו ניצב לכדור הארץ היא אוטומציה שמקורה בתנועה הסיבובית, מעניין שהאוטומציה הראשונה לוויסות אנרגיה שהאדם ייצר הוא הוסת צנטריפוגלי של ג'יימס וואט.

כפי שהמבנה היסודי האלקטרומגנטי הוא התצורה רבת העצמה ביותר של מבנה של גופים יסודיים הנע סביב צירו, כך המחרוזת של מבנים היא הסביבה החזקה ביותר עבור המבנה היסודי, הזרימה המגנטית גדולה ומגוננת הרבה יותר, וגם פועלת על המבנה היסודי כפי שקווי הכבידה פועלים על ג'ירוסקופ, כך שכל חוליה במחרוזת שואפת להתיישר בקו ישר עם יתר החוליות. זאת בעצם התפיסה של האנרגיה של המודל. המחרוזת פועלת כקפיץ, מפעיל לחץ על גוף שלוחץ אותו, מה שיוצר כפי שיוסבר בהמשך את הכבידה, ואת התפשטות האנרגיה הנפלטת. העבודה שאנרגיה מבצעת היא הסטת כיוונים בתנועה של אובייקטים פיזיקליים, לכן האנרגיה מניחה קיום של מסה.

המצב האופטימלי (הדיסאנטרופי) של המחרוזת הוא הקו הישר בין קטביה, מה שמניח מגבלה לאורכה, שיכול להשתנות בתלוי לסביבה, כך שייווצר חיבור מפרקי בין המחרוזות על ידי יצירת שדה מגנטי ייחודי לחיבור המחרוזות.בסביבה מולקולרית האנטרופיה גורמת להיחלשות החיבורים אלה לאלה, את התופעה הזאת אנחנו מכירים כחום, המצב האופטימלי מתבטא באפס מעלות קלווין.

הקצף האלקטרומגנטי

בסביבה מאוכלסת מחרוזות נוצר תהליך של התחברות חיבורים מפרקיים, שמהווים צמתים של מחרוזות, שיתחברו לרשת תלת ממדית, בעקבות לורד קלווין  נכון לכנות את הרשת התלת ממדית קצף אלקטרומגנטי, גושי הקצף יחברו לקבוצות גושי קצף אחרות וכך הלאה.

שהקצף מתהווה כך שלכל המחרוזות אותו כיוון סיבוב, שהוא יהיה הכיוון של כל היקום.

אמנם המודל הקינטי הוא תיאור סכמתי, אבל ברור שכל התהליך הזה מניח שכיוון אחד לכול האשכולות, מן הסתם לא מתקיים באופן ספונטני, אלא מלווה בהתרחשויות סוערות מאוד.

על פניו הקצף המגנטי הוא סביבה היכולה להגיע ליציבות שיהווה סיום מוצלח להרפתקה שהחלה בגופים יסודיים אשר קיבלו תנועה סיבובית במצב של תוהו ובוהו התחלתי.

הגלקסיה

התיאור הוא של גלקסיה ספירלה, שהגלקסיה שלנו אחת מהן.

התנועה הסיבובית שהתחילה ומקיימת את הכל נושאת את הכוח שירסק את הקצף. תנועה הסיבובית מעבירה אליו את תגובת מומנטום(Torque Reaction), אותו כוח סיבובי שמעבירים מנועים לגוף שהם קשורים אליו, אפקט הפיתול, שבמקרה של מסוקים מחייב התקנת  רוטור הזנב המונע את הסתחררות המסוק.

בזמן התגבשות הקצף ההשפעה של אפקט הפיתול מזערי בגלל קוטרם המצומצם של גושי הקצף המתהווה, הנטרול של הפיתול כאשר משיקים זה לזה, ובגלל רמת האטרופיה הגבוהה.

כאשר הקצף מתגבש לגוש אחיד אפקט הפיתול מתפשט מהמרכז החוצה, וכמה שהחיבורים האלקטרומגנטים יהיו חזקים הפיתול יגדל ככל הרדיוס יגדל, והקריעה של הגוש בלתי נמנעת. הגוש מקבל תנועה סיבובית, ויוצר שדה, השדה הגלקטי, הגוף הקצפתי הזה אמנם משוחרר מהלחצים הפנימים שיצר אפקט הפיתול, אך המהירות ההיקפית גבוהה מדי ונוצרת תצורת ציקלון, ספירלה של זרועות הנכרכים סביב למרכז.

בגלקסיה המתכנסת לתוך עצמה הקצף הופך לצפוף יותר, האנטרופיה גוברת, התנועה הסיבובית של מחרוזות המבנים האלקטרומגנטיים מואצת בחיפוש אחרי יציבות, אפקט הפיתול המוגבר קורע את הקצף לגושים ברדיוס הרבה יותר קטן מזה שנזקק לו לקריעת הגלקסיה.

התהליך הסוער שיצר ויצב את הגלקסיה, מתרחש בתוכה, בעוצמה גדולה הרבה יותר, הקצף עומד להתפרק לגורמים, קורבן לכוח שיצר אותו, התנועה הסיבובית.

שמשות המימן

            

הגושים שנקרעו מתוך הקצף הגלקטי הם כוכבים, אחד מאלה בתוך שביל החלב היא השמש שלנו. הקוטר הקטן מאוד מזה של הגלקסיה, מאפשר מהירות סיבוב הרבה יותר גדולה של גרם השמיים המתווה. פעולה היכרכות פנימה עוצמתית הרבה יותר ממצבו הקודם. גושים של קצף נקרעים בתוך הכוכב ונוצר מצב צבירה חדש לקצף. מבנה של מעין קפיץ המגולגל בתוך עצמו, מכווץ מאות אלפי פעם ממצבו הקודם, בעל מסה ואנרגיה אדירות.המחרוזות מתקצרות על ידי יצירת עוד חיבורים מפרקיים, היוצרים עוגנים המונעים מפקעת הקצף את החזרה למצב הקודם.

ciclon2

הוריקן דין

גלקסיהM81

גלקסיהM81

הם החלקיקים תת-אטומים היחידים על פי המודל הקינטי. אלה הם הקוורקים או חלקיק אומגה מינוס,  הכוח האלקטרומגנטי שלהם יביא בסופו של דבר לחיבור של קוורקים למבנה הגאומטרי היעיל ביותר לסגירת מעגל: המשולש. השלישיה הזאת חבויה בתוך המעטפת קצףשנלכדת  על ידה, המבנה המשולש הזה הוא הפרוטון, גרעין המימן, המסתובב סביב עצמו, התנועה הסיבובית הזאת נצפתה אודות לשדה האלקטרומגנטי שיוצרת נקודת הפריקה של השלישיה: האלקטרון. האינטראקציה  בין הפרוטון ובין המעטפת הסופגת את המגע עם הסביבה, יוצרת שדות רבים המופיעים ונעלמים על פי ההתרחשויות בתוך המעטפת הגרעין.

תאוריית האתר

בדרך ארוכה וסוערת הופכת השמש לענן מימן פחוס, בעל שוליים רחבים כגודל מערכת השמש כולה. הקצף הנותר בתוך השמש, בגלקסיה ומחוצה לה, התפשט אל תוך המרחב שהתפנה, כך שהוא תופס את מירב המרחב, אך רק חלק קטן מהמסה. מחרוזותיוהתארכו, הוא יציב מאוד, קפיצי ונמצא בין אטומי המימן, לוחץ אותם ונלחץ על ידם, הלחץ ההדדי הזה הוא הכבידה.

אחיזתם של צמתי המפרק פחות עוצמתי והלחץ של החומר גורם לניתוק מפרקים במסלול הגוף המוצק, הנע בתוכו עטוף גלי כבידה.

הוא גם מעביר הלאה את האנרגיה הנפלטת (קרינה).

התפשטות האנרגיה בתווך (אתר)

הקצף הדליל הממלא את היקום כולו יש בו כל התכונות שהפיזיקאים חשבו שאמורות להיות לאתר (כל הפיזיקאים המשמעותיים, כולל את האחרון שבהם: אלברט איינשטיין, בעיקר איינשטיין, סברו שהקיום של התווך (האתר לפי אריסטו) הוא בלתי נמנע).

התכונות הם: קפיציות, גמישות, חדירות לחומר, ומוליכות אנרגיה.

במצב של הקצף הצפוף, בטרם יצירת המימן, עודפי מהירות של המחרוזות נספגו במרחבי הקצף, אבל יצירת אטומי המימן יצרה מצב חדש. האטומים הם יחידה סגורה, בחוסר יכולת להעביר את עודפי המהירות הנוצרים כאשר המחרוזות מתמודדות עם מצבים אנטרופיים, הלאה החוצה מהם יגביר את האי סדר בתוכועד לקריסת העוגנים המחזיקים את האטום מכווץ, אז כקפיץ משתחרר יהפוך שוב לקצף שאליו יחבור. תהליך הקורה כל הזמן, בעיקר ליסודות רדיו-אקטיביים.

אפקט הפיתול של המהירות הסיבובית העודפת נספגת על ידי אטומים הבאים במגע עם נקודת הפליטה של היסוד הטעון, או על ידי הקצף הדליל העוטף אותו. המבנה של רשת תלת-ממדית גורם לתנועה הסיבובית להפוך למעגלית, תוך יצירת לחץ סביבתי. עוצמת האנרגיה הנפלטת קובעת הן את תדירות הסיבובים והן את קוטר המעגל. העוצמה הזאת קובעת גם את התנגדות התווך, הלחץ הגדול בא מכיוון מקור האנרגיה, כאשר הלחץ על הבועה המסתובבת גדול מההתנגדות של התווך התנועה הסיבובית תועבר קדימה, אל הבועה הבאה. זאת מנת אנרגיה, ההעברה במנות מאפשרת לחומר המקרין להתגבר להתנגדות התווך שאחרת הייתה גדלה עד שהעברה הייתה לבלתי אפשרית.

המנות האלה הן הפוטונים, או קוונטים, או אלקטרונים כאשר התהליך מתרחש בין יסודות כימיים מוליכים. האתר גובה מחיר על המעבר דרכו, מחיר זעום אמנם, אך בסופו של דבר הפוטונים נשחקים, עד שהופכיםלקרינה אינפרה אדומה, ונעלמים. אחרת השמיים היו בהירים כל היממה. אורך חייו של הפוטון קובע את האופק היקום עבורנו.

תנועה מעגלית המתפשטת במרחב יוצרת ספירלה, שזה מסלול ההתקדמות של הקוונט, התנודות בתווך, יוצרות שובל גלי, שגם נושא אנרגיה, אמנם פחותה בהרבה משל הקוונט, אבל מעברו בנקודה מרחב מתרחשת לאורך זמן הרבה יותר ארוך, תופעה המוכרת כדואליות חלקיק-גל. המודל הקינטי לא רואה את הקוונט כחלקיק אלא כשדה.

התעקמות האור: כאמור כאשר הקצף הדליל בא במגע עם גוף הוא לוחץ אותו ונלחץ בעצמו, מה שיוצר קווי כבידה המעקמים את הקצף (האתר), כאשר מסלול ההתפשטות של פוטון עובר בקו כבידה, מתעקם אף הוא, לתופעה הזאת איינשטיין קרא התעקמות הזמן-מרחב. על רקע הזה אפשר להבין את אמירתו שללא האתר תורת היחסות חסרת משמעות, כי אי אפשר להבין בלעדיו את העובדה שהפוטון אמנם נלכד ע"י הכבידה אך חומק ממנו.

חורים שחורים, כוכבי לכת, ירחים והטבלה המחזורית

תהליך הדחיסה של הקצף שהחל בסערה הגלקטית והסתיים בהתפרקות הקצף לאטומי מימן בשמשות, פלט שדות מגנטיים, שהן כאמור שיירות של גופים יסודיים, אשר קיבלו את מסלולם מהמבנה האלקטרו-מגנטי היסודי בכל גלגוליו (מחרוזות, בועות, אשכולות של בועות, גושי קצף), השדות האלה נעים בתוך הקצף הדליל באותה דרך שגופים גדולים נעים בו. תוך לחץ הדדי היוצר כבידה, אך שבעוד בגופים היסודות הכימיים שטים בתוך קצף, עטיפתם עצמה היא קצף, כך שמרבית הלחץ נספג, השדות המגנטים המנותקיםבלתי חדירים ללחץ של האתר, כך שמבחינה כבידתית הם מתנהגים כאילו היו גוף יסודי ענק, על אף שהמסה של השדות המגנטיים המנותקים היא זניחה.

הם חורים שוחרים בתוך האתר בגלל שקוטעים את מסלולם של הפוטונים, חורים קטנים ישחקו במהרה בחיכוך עם האתר, אך גדולים מאוד שורדים עד עכשיו, קרינת הוקינג יכולה בהחלט להיות התרחשות באתר באזור החיכוך עם החור השחור.

כוכבי לכת

השמש השאירה עקבות ברורים של השינויים שעברה בתהליך ההתכווצות שלה. כוכבי הלכת שנפלטו ממנה מעידים על הרכבה הכימי שלה בכל רמת ההתכווצות, מהירות תנועת ההקפה שלהם מסגירים את התנועה היקפית של השמש, ומהירות המילוט שגדלה ככל שהצטמקה והתמצקה וכבידתה התעצמה.

מישור מילקה, שבתוכו נמצאים מסלולי כוכבי הלכת והחובק את קוו המשווה של השמש מעידה באופן שקשה להתעלם ממנו על התפקיד המכריע של התנועה הסיבובית בעיצוב היקום.

הדמיון הרב של הרכב כוכבי לכת וירחיו, והעובדה שהירחים נעים במישור קו המשווה של כוכב הלכת, מסירות כל ספק שהתהליך התרחש לפי התיאור של המודל הקינטי.

זאת סגירת מעגל של המודל הקינטי, מהגוף היסודי שקיבל את התנועה הסיבובית עקב התנגשות פלסטית, דרך יצירת המבנה היסודי האלקטרו-מגנטי, יצירת המחרוזות של מבנים יסודיים, ועד לקצף האלקטרומגנטי שכל מרכיביו מסתובבים באותו הכיוון, מה שהביא את כוח הפיתול המחולל של הגלקסיות, הכוכבים בתוכן, שהתפוררו לאומגה מינוס או קוורקים, שסגרו מעגל משולש שהוא גרעין המימן, אשר 30% מהם בלחץ שהלך וגבר בליבת השמש הפכו בתהליך של היתוך ליסודות כבדים יותר ולאיזוטופים.

רק אחוזים בודדים של הגלקסיות הם ספירליות, ונראה שרובן הפכו לכוכבי מימן בזמן היווצרותן. יש מקום להניח שבכוכבי מימן גדולים מדי מעטה הקרח עבה מכדי שהליבה תוכל להעמיס אותה, כך שנוצר אזור חוצץ של גז ונוזל, שלא יכלו להבקיע את דרכם אל פני השטח ובכך לווסת את הלחץ העצום, עד שהכוכב גלקסיה התפוצץ, חלק הגדול שלו נשאר במסלול הגלקטי כהרמות לא מסודרות של פסולת בניין, וחלק יצא למסלול בין גלקטי עד להתנקשות עם גרם שמימי. עד כמה שאנחנו מכירים את היקום אין תבנית שלטת של גלקסיות, לרוב הצורה הכדורית המסתובבים סביב צירם, המסלולים המעגליים המנציחים את מסלול כדורי וגושי הלכת שנפלטו מכוכבים.

 tablaot

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: